עצים קדושים וקשישים בישראל
אבי שמידה, צבי שמיר ומיכאל ויינברג
(מתוך: כמעט 2000 - כתב עת למדע וטכנולוגיה; גליון 12 - קיץ 1996)
הוצאת: האוניברסיטה העברית בירושלים
"על ראשי ההרים יזבחו ועל גבעות יקטרו תחת אלון ולבנה ואלה"
(הושע ד', 13)
כל מי שמטייל ברחבי הארץ מכיר עצים עתיקים, מגודלי נוף וגזע, יחידים או בקבוצות. העצים הקשישים הללו סמוכים בדרך כלל לאתר קדוש - בית תפילה, מקום פולחן, קבר שיח' או אתר קבורה מימים עברו. תושבי המקום יודעים לספר כי כל העצים הקשישים הללו מקודשים הם, ואגדות רבות נקשרו למקומות צמיחתם. רבים מהם גדולי מידות ורחבי גזע, ומתבלטים בנוף הצומח המדוכא והנמוך שמסביבם, הנתון לכריתה ורעייה חריפים. הכפריים שומרים על העצים העתיקים, אינם כורתים אותם ואינם רועים בהם את צאנם. האם חורשות קדושות אלה הן השרידים ליער המפואר ששלט לפנים בחבל הים-תיכוני של ארצנו?
"עץ קדוש" מהו?
במונח זה אנו מתכוונים לעצים יחידים או לחורשות קטנות הסמוכים לאתרים המקודשים כמקומות תפילה ומקומות קבורה. עצים אלה יש להם לרוב שלושה מאפיינים - גודל חריג, זיקנה מופלגת ויחס של קדושה. בקטגוריה זו של עצים קדושים אנו כוללים גם אתרים שיש בהם עצים מרשימים בגודלם ובנופם, אך שלא יוחסה להם קדושה כלשהי. כמו כן אנו כוללים במונח "עצים קדושים" גם עצים וחורשות אשר ניכר בהם שגילם גבוה. בעצים, גיל גבוה קשור לעובי הגזע ולגובה העץ מעל פני הקרקע (שכן העץ ממשיך לגדול ולהתרחב באיטיות במשך כל ימי חייו). עצים בעלי גיל גבוה הם בדרך כלל עצים שגודלם חריג; בהשוואה לגובה עצי החורש שלנו (3.5 - 6 מטרים), מגיע גובהם של העצים הקדושים ל - 8 - 15 מטר ואף יותר!
לעצים הקדושים שגודלם חריג יש לרוב גזע עבה במיוחד בעל מבנה מפותל. גזע שקוטרו מעל 100 ס"מ איננו נדיר בין העצים הקדושים. לדוגמא, עץ הזית העתיק בגת-שמנים שבירושלים קוטרו כ - 210 ס"מ !
ישנם אמנם עצים קדושים שאין לידם מבנים הקדושים לאדם, ומאידך ישנם אתרים קדושים שאין בהם עצים, אולם ללא ספק, ברוב המקומות המקודשים למוסלמים וליהודים מצויים עצים קדושים. לעתים העץ הקדוש מרוחק מעט מהמקום הקדוש, כמו למשל המיש ליד מנזר מר-אליאס, בדרך ירושלים בית-לחם, או "האלון" בגוש עציון, השייך לחירבת זכריה. ברבים מהמקרים העצים הקדושים ואתריהם ממוקמים בראשי גבעות וכיפות הרים ובמקומות שיש בהם תצפית נוף טובה במיוחד. לרוב גדל ליד המקום הקדוש עץ יחיד או עצים מעטים. לעתים רחוקות מצויה ליד המקום הקדוש חורשה שלמה. לדוגמא, חורשת אורני הסלע שמעל הכפר ירכא בגליל.
האם העץ מקדש את המקום או שהמקום מקדש את העץ?
אפשר להביא ראיות לכאן ולכאן: ייתכן שהמקום נתקדש בשל עץ גדל מידות שצמח בו, וייתכן שבגלל קדושת המקום, גדל לידו עץ אשר ללא הפרעה הגיע לעתיקות ימים ולמידות נאות. אולם ככלל, אין הקדושה קשורה לעץ ממין מסוים. ברחבי הנוף הים-תיכוני של ישראל גדלים לא פחות מ - 32 מינים שונים של עצים קדושים.
* מובר - מין עץ שחלק מפריטיו נשתלו בידי האדם וחלקם התפשטו באופן טבעי, וכן עצי תרבות בבוסתנים שננטשו והפכו לעצי בר.
האם יש חוקיות כלשהי בהרכב המינים המלווים את האתרים הקדושים ובתפוצתם הגיאוגרפית?
א. מיני בר ומיני תרבות
מתוך כשלושים ושניים מיני עצים הגדלים במקומות קדושים, כשלושה בלבד הם מינים תרבותיים בלעדיים: אורן הגלעין, פיקוס השקמה ועץ התות. כשישה מינים נוספים הם עצים הגדלים באיזור באורח טבעי אך נוהגים לנטוע אותם בבוסתנים או לשתלם בגינות: התאנה, החרוב, הזית, הברוש, אורן ירושלים והמיש.
רוב העצים הקדושים הם מינים הצומחים בארצנו באורח טבעי ואין נוהגים לשתול אותם. הם גדלים באתרים הקדושים בבתי גידול המספקים את דרישותיהם האקולוגיות. המינים הנפוצים ביותר באתרים הקדושים הם: האלון המצוי, האלה האטלנטית, האלה הארץ-ישראלית, אלון התבור והחרוב המצוי. כל אלה הם עצי בר הנפוצים בחורש הים-תיכוני והבונים בו חברות צומח השולטות בנוף.
ב. העדפה של מינים מסוימים של עצים קדושים
אם נשווה את שכיחות העצים בחברות הצומח הטבעיות לשכיחותם באתרים הקדושים ניווכח כי רק המיש הדרומי והאלה האטלנטית שכיחים יותר במקומות הקדושים מאשר בסביבה הטבעית. המיש הוא לא רק עץ בר באיזורנו (שמידע 1991). הכפריים נוהגים לשתול אותו ליד קברי שיח'ים ובגינות בתיהם כמגן נגד רוחות רעות וכסגולה לניסים ולמרפא. על האלה האטלנטית ידוע כי נהוג לשתול אותה בבוסתנים ככנה שמרכיבים עליה את אלת הבטנה, אך בכל קברי השיח'ים אנו משערים כי העץ גדל באורח טבעי לחלוטין. באופן ראשוני, האלה האטלנטית גדלה בחגורת הספר ובאיזורי הערבה, אולם באופן משני היא חודרת לתוך האיזור הים תיכוני וגדלה שם במעונות יובשניים ובחורבות, כך למשל בתורכיה וגם בקפריסין נוכל למצוא אותה באתרים הקדושים ועל חורבות בתוך החבל הים תיכוני. ומדוע המיש והאלה כה "פופולריים" באתרים הקדושים? אנו חושבים שצורת הנוף המרשימה שלהם ואריכות ימיהם הם הגורמים הראשיים לכך.
ג. מינים הנעדרים מהאתרים הקדושים
מתוך הטבלה עולה כי כמחצית מתוך רשימת העצים אינם מצויים כלל באתרים המקודשים. המינים הללו הם שיחים או עצים נמוכים, אשר אינם מגיעים לגיל מופלג ולנוף נישא ומרשים, כדוגמת עוזרר קוצני, אוג הבורסקאים, בר-זית בינוני, אשחר ארץ-ישראלי והליבנה הרפואי, או שהם עצים נדירים גם בצומח הטבעי בישראל, כגון כליל החורש, שזיף הדוב ואולמוס שעיר. חסרונם של עצי החורש קטני הקומה ובעלי המבנה השיחני במקומות הקדושים תומך אולי בהשערה כי האתר מתקדש כנראה בשל עץ גדול מידות, ולא להיפך.
ד. עצים ומים
עצי בר הגדלים בארצנו לאורך נחלים ומקווי מים אינם מצויים באתרים הקדושים. לא מצאנו אף פרט של דולב מזרחי, ערבה מחודדת או מילה סורית ליד אתרים קדושים, וזאת על אף גודלם וצורתם המרשימה: עובדה זו מתקשרת ליובש השורר ברוב האתרים הקדושים - הם ממוקמים לרוב במדרונות חשופים או בראשי גבעות, ולא ליד מעיינות ומקומות לחים. הכפריים הפוקדים את האתרים המקודשים לא נוהגים להשקות את העצים. או שמא איפכא מסתברא: העובדה שעצי נחל אינם גדלים ליד מקומות קדושים מצביעה על כך שאין שם די מים לגידולם.
ה. עצי פרי
לא נראה כי יש באתרים הקדושים העדפה למציאותם של עצי פרי. אכן, חלק מהמינים של העצים המקודשים מייצרים פירות מאכל, כמו התות, החרוב, התאנה והזית. אולם מיני עצים אלה נפוצים מאוד בבוסתנים הסובבים את המקומות הקדושים, ולא נראה שקידשו אותם דווקא בגלל הפרי. בתרבות הערבית, אם עץ קדוש הוא עץ פרי, הוא נחשב ל"סביל", כלומר כל הרוצה יכול לאכול מפריו כאוות נפשו, אך אסור לקחת ממנו לדרך. העובר על החוק ייענש קשות מידי הקדוש המגן על העץ.
ניתן אולי להסביר את השכיחות המרובה-יחסית של עצי תות, זית וחרוב בין העצים הקדושים בכך שהם מאריכי ימים ומפתחים עם השנים גזעים מרשימים ונוף יפהפה. במחקר עצים קשישים שנערך בשומרון (ערמוני ושמידע 1987) נמצא כי דווקא החרוב הוא העץ השני בשכיחותו באתרים הקדושים של ארץ בנימין והשומרון המרכזי. ב - 36% מכלל האתרים שנסקרו באיזור גדלו עצי חרוב והוא היה העץ השולט והמקודש בכאחד-עשר אתרים שונים (12.5% מכלל האתרים). שכיחותו זו של החרוב מפתיעה לאור העובדה שהחרוב איננו שכיח בשדרת הבר הגבוהה של השומרון. שמענו סיפורים כי הכפריים מגדלים במיוחד את עצי החרוב הנקביים כדי להאכיל בפירותיהם את הצאן, אולם כבר אמרנו לעיל כי באתרים הקדושים אסורה הרעייה, ולכן אין זה ההסבר הנכון. ושמא נופו המרשים וגילו המופלג של עץ החרוב הם שמקנים לו עדיפות בעת בחירת אתר קדוש?
ו. פריחה
האם מיני העצים באתרים הקדושים הם בעלי פריחה מרהיבת עין? על שאלה זו נוכל להשיב בפסקנות: לא ולא.שכן דווקא עצי הבר המעטים שהם בעלי פרחים גדולים וצבעוניים, כדוגמת כליל החורש, נעדרים מהמקומות הקדושים, ומיני התרבות הגדלים בהם, כגון התות, השקמה והאורן, הם בעלי פרחים זעירים ולא צבעוניים. העצים השולטים במקומות הקדושים הם ברובם מואבקי רוח, כמו למשל האלונים והאלות, שפרחיהם כלל וכלל אינם מושכים.
ז. אורן ירושלים
מדוע הוא נדיר כל כך באתרים הקדושים? אורן ירושלים כעץ קדוש מצוי למשל בשמורת המסרק ובמוזיאון רוקפלר בירושלים, ובאתרים קדושים מעטים בלבד. בזכות גודלו ונופו מרהיב העין, היינו מצפים לכך שאורן ירושלים יהיה נפוץ יותר באתרים הקדושים. נדירותו נובעת כנראה משתי סיבות. האחת, משך חייו הקצר (100-150 שנה בלבד) והשנייה, העובדה כי עד לפני כ - 100 שנה היתה תפוצתו הטבעית בארץ ישראל מוגבלת למקומות מועטים בלבד במעונות של גיר רך וחוור. כיוון שכך, קלושים הסיכויים לכך שהוא "ייבחר" לעץ קדוש במקומות רבים ובאיזורים שבהם הוא איננו גדל בר. שכיחותו המועטה באתרים הקדושים מהווה הוכחה עקיפה לכך שלא נטעו את העצים הקדושים, אלא הם קודשו מתוך המאגר הטבעי של עצי הבר שגדלו באיזור.
ח. הברוש המצוי
הברוש המצוי הוא עץ מרשים במיוחד בגודלו, בצורתו ובגילו המופלג (לב-ידון 1987), אך מספר האתרים המקודשים בארץ שהוא מצוי בהם כעץ עתיק הוא זעום ביותר (ידוע רק במנזר סנטה קתרינה ובמסגד אל אקצה בירושלים). הסיבה לכך שהוא אינו מופיע כעץ קדוש נובעת לדעתנו מהעובדה שהוא חסר בצומח הטבעי בארצנו (פרט לעצים מעטים הגדלים בחרמון ועץ אחד הגדל במצוקי נחל שרך).
לסיכום, נוכל לומר בהכללה, כי באתרים המקודשים הועדפו מיני העצים הגדולים והעתיקים ביותר מבין עצי הבר של ארץ ישראל. לא קודשו עצים ושיחים נמוכים שאינם יוצרים נוף יפה ושאין להם גזע רב מימדים. מבין עצי התרבות הועדפו עצים שהיו נפוצים בבוסתנים (שיש להם נוף מרשים ומשך חיים ארוך, כדוגמת הזית, התות והשקמה). יוצא דופן הוא המיש הדרומי החסון והיפה אשר שכיחותו גדולה יותר במקומות הקדושים מאשר בצומח הטבעי או בבוסתנים.
רוב העצים הקדושים הם טבעיים ולא ניטעו בידי אדם, שכן מהשוואה בין מיני העץ השולטים באתרים הקדושים לבין תפוצת חברות הצומח הטבעיות עולה כי קיימת חפיפה כמעט מלאה בין העץ הטבעי לבין המין הגדל באתר קדוש. לדוגמא, האלון המצוי הוא העץ הקדוש הנפוץ ביותר מחורשי הכרמל, הגליל, הרי יהודה ושומרון. האלה האטלנטית היא העץ הנפוץ ביותר בחגורת הספר. ואילו אלון התבור הוא העץ השכיח בעמקי הגליל, באיזור טבעון וברמות מנשה, שם הוא מאכלס יערות פארק טבעיים.
שני מיני עצים "בולטים" במיעוט אתריהם המקודשים בהשוואה לציפיותנו: האדר הסורי ואלון התולע. אלה הם עצים היוצרים גזע זקוף וגבוה בעל נוף מרשים באיזור תפוצתם הטבעי. לדוגמא, באיזור הר דב בחרמון ומצפון לו (איזור השוף בלבנון). אלון התולע הוא העץ השולט בצומח הטבעי אך כמעט כל האתרים המקודשים מאוכלסים דווקא באלון המצוי. ייתכן שאלון התולע איננו מאריך ימים, ויתכן שמסיבה בלתי ידועה הכפריים מעדיפים לקדש את האלון המצוי.
התופעות והטיעונים שפרשנו בפניכם לעיל מצביעים על "טבעיותם" של העצים הקדושים. כלומר, אלה הם עצים בעלי נוף מרשים אשר נבחרו מבין עצי הבר במקומות נישאים ושולטים. הם גדלו בבית גידולם הטבעי ובאיזור תפוצתם הטבעי וקרוב לוודאי שרבים מהאתרים נתקדשו ונבחרו למטרות פולחן וקבורה מאחר שהעצים היו מצויים בהם.
ומדוע אין ארזים בין העצים המקודשים? שוב לפנינו ראייה עקיפה לכך שהכפריים אינם נוהגים לשתול בכוונה עץ מסוים ויפה במיוחד ליד המקום הקדוש, אלא לטפח ולהשאיר עץ בר מרשים במיוחד. הארז ידוע ביופיו ובאריכות ימיו מאז ימי התנ"ך, אך איננו גדל בר בארץ. המנהג של נטיעת עצי סרק ליופי בראשי הרים וגבעות ונטיעות בט"ו בשבט הונהג באזורנו רק בעשרות השנים האחרונות. העצים הקדושים והעתיקים שהיו לפנים בראשי ההרים והגבעות גדלו במעונות אלה באופן טבעי.
בית גידולם של העצים הקדושים
העצים הקדושים נפוצים בכל רחבי הארץ, מהחרמון שבצפון ועד הנגב הרחוק. במדבר נדירים העצים בכלל ובהתאמה לכך נדירים מאוד עצים קדושים. העצים שבמדבר גדלים רק בוואדיות ואילו קברי השיח' והאתרים המקודשים מצויים לרוב בראשי גבעות ובמקומות נישאים. המעון הצחיח ליד קברי השיח' איננו מאפשר לעצים לחיות שם ובהתאם לכך רוב האתרים הקדושים במדבר חסרים עצים. מאידך, על פי מנהג הבדואים כל העצים הגדלים במדבר אסורים לכריתה. העצים הזקנים והגדולים שביניהם הפכו עם השנים לעצים קדושים ואגדות ומעשי קדושה וניסים נרקמו סביבם. כאשר אנו עוברים מהמדבר לחגורת הספר, אנו מגלים שהצומח השיחני והעצי שהיה מצומצם לערוצי הוואדיות, גדל כאן על פני כל השטח. בהתאמה לכך נוכל למצוא בכל המצלעות המזרחיות של הרי יהודה ושומרון גם עצים קדושים שהם כנראה שרידים ליער הערבה, שכיסה בעבר את חגורת הספר ובו שוכנים קברי הנביאים (בני-נעים, תקוע וענתות). בחגורה זו נפוצים בעיקר עצי אלה אטלנטית מקודשים שהם בעלי גזע עתיק ונוף עגול ורחב.
בחבל הים תיכוני ההררי אנו פוגשים בעצים קדושים רבים יותר ובמגוון גדול יותר. בהרי השומרון ספרנו כ - 23 מיני עצים מקודשים. עצים עתיקים ומקודשים גדלים ברוב בתי הגידול בחבל ההררי, אולם הם שכיחים במיוחד בראשי הרים וכיפות המשמשים כנקודות תצפית. במעונות אלה מצויים גם רבים מקברי השיח' והאתרים המקודשים. מקומם בראשי הרים, במקום רם ונישא, החולש על הסביבה ו"קרוב לאלוהים" קשור כנראה לאמונה ופולחן בדתות רבות.
פולחן ואמונה הקשורים בעצים קדושים
המטייל באיזור הגליל או באיזור פרוזדור ירושלים ודאי שם לב לעצים המצויים בשולי הדרך שעל ענפיהם תלויים סרטי בד צבעוניים מוזרים ואבנים התלויות בחוטים. אנשים מכל קצוות הארץ באים אל העץ להתפלל, לבקש בקשה ולקוות לנס. בעבר היה המנהג שכיח בעיקר בקרב הכפריים הערביים, אולם בעשרים השנה האחרונות הוא נעשה רווח גם בקרב היהודים. המנהג של קדושת "העצים הצבעוניים" כיום משמש עבורנו דוגמא ליחס האלוהי והקדוש שהתייחסו בו קדמוננו ובני האדם לעצים בכלל וכל שכן לעצים זקנים וגדולים. עצי הבר של ארצנו שימשו לאורך הדורות סמל של חוזק, גדלות ואריכות ימים. בתנ"ך מופיעים עשרות משפטים המשווים את האדם או את העם המבורך לעצים. דווקא עצי ארץ ישראל ולבנון מהווים את הסמל לחוזק ולהצלחה. האדם הוא בר חלוף וזאת בהשוואה לעצים המאריכים ימים והצופים בדממה בהשתלשלות ההיסטוריה. הרגשה זו של גודל, חוזק ואריכות ימים תוך עמידות לאורך שנים רבות בפני איתני הטבע ופגעי ההיסטוריה, היא אולי המרכיב העיקרי שהקנה לעצים העתיקים את יסוד הקדושה שבהם.
מיני העצים המוזכרים ביותר בתנ"ך הם האלון והאלה. הם מוזכרים הן כסמל לחוסן והצלחה והן בהקשר של פולחן קדושה ואמונה. "ויבוא מלאך ה' וישב תחת האלה אשר בעפרה" (שופטים ו', 11). מעניין שגם בשם אלון וגם בשל אלה מצוי זוג האותיות אל הזהה למילה אל, כלומר ממושג האלוהים. קרוב לודאי כי הקשר אינו מקרי ואכן בתרבויות קדומות רבות ובמיוחד בתרבויות הכנעניות שימשו העצים כאתרי פולחן. לדוגמא: הארכיאולוג עוזי אבנר מצא גזע ערער במרכז אתרי פולחן מהתקופה הכלכותית באיזור אילת. במקרא נזכרים מקומות רבים המוקיעים את פולחן האשרה. זה היה פולחן אלילי נפוץ בקרב הכנענים לעץ מקודש שסימל את אלת הפריון ואלת ההקדשות. בכתבי אוגרית נחשבה האשרה לבת זוגו של אבי האלים ומטעם זה נקראה גם בשם "אלת" (= האלה). על פי התנ"ך היו הכנענים נוהגים לנטוע את עץ האשרה, עצי מזבח הבעל, או לחלופין לייסד במות ומזבחות למרגלות עצי אלה קדושים. הנביאים ואוהבי ה' נלחמים במנהג האשרה "ויגדע את האשרים" (דברי הימים ב' י"ד 2). "לא תיטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוהיך..." (דברים ט"ז, 21). האשרה והאלה מוזכרות פעמים רבות בתנ"ך, הן במובן של פסל ואליל והן במובן של עץ ומצבה. כל מי שמבקר בקבר שיח' הניצב בראש הר ולידו עץ עתיק יומין קל לו להבין את החוט המשולש המקשר בין העץ העתיק והמרשים לבין הדימוי של חוסן והצלחה לבין הדימוי לאלוה ולקדוש. העצים הגדולים והעתיקים הפכו בתרבויות קדומות רבות למקומות פולחן וקדושה והיוו סמל לאריכות ימים, לחוסן ולקירבה לאלוהים.
כך למשל מפגשים עם מלאכים או עם נציגי האל התקיימו בסיפור המקראי אך ורק "תחת האלה" או "תחת האלון". "וילך אחרי איש האלוהים, וימצאהו יושב תחת האלה" (מלכים א' י"ג 14). כמו כן נקברו בתנ"ך אנשי שם מתחת לעצים גדולים ומסוימים. דבורה, מיינקת רבקה, נקברה ליד בית אל "תחת האלון, ויקרא שמו אלון בכות" (בראשית ל"ה 8) ואת גופות שאול ובניו נשאו דרך ארוכה "ויקברו את עצמותיהם תחת האלה ביבש" (דברי הימים א' י' 12). אחד מסיפורי התנ"ך המופלאים הוא סיפור אבשלום בן דוד ואכן כאשר המספר מעוניין להצדיק את העונש שניתן לאבשלום ואת גורלו המר, הוא "מסבך" (מלשון סבך) את ראש אבשלום ופרדו בענפי האלה אשר ביער אפרים. האלה בסיפור באה להדגיש כי גורל אבשלום קשור ל"אצבע אלוהים" וכי גורלו המר של אבשלום ביטא את רצון האל.
נוכל לסכם ולומר כי האלון והאלה הם מינים של עצי בר נפוצים בארצנו אשר אחדים מהם גדלים ומתנשאים למימדים מרשימים במיוחד והם בעלי נוף מרהיב עין וגזעים עבותים. עצים אלה הפכו לעצים המקודשים על בני התרבויות שחיו באיזור. הם שימשו כסמל לעוצמה וחוסן ותכונות של כוחות אלוהיים נקשרו אליהם. במשך השנים הפכו המקומות שבהם גדלו העצים הקדושים הללו לאתרי פולחן ולמקומות קבורה. האם קידש המקום את העץ או שהעץ המקודש קידש את האתר? אנו מצדדים באפשרות כי ברוב המקרים קידש העץ את המקום ורק מחקר מפורט יעזור להבהיר את התעלומה.
גיל העצים הקדושים
על רבים מחוקרי הפולקלור ומדריכי הטיולים בארץ מקובלת הדעה כי העצים הקדושים, ולפחות הזקנים שבהם, הם בני "אלפי שנים". פעמים רבות שמענו וקראנו כי עצי "גת שמנים" בירושלים הם בני 2000 שנה לפחות. אלונים רבים ביהודה מוערכים כבני 1000 שנה לפחות. לצערנו אין לנו כל סימוכין לכך.
קשה מאוד לקבוע את גילם של העצים הקדושים. ניתן להעריך את הגיל בשתי דרכים.
האחת: למצוא עדות היסטורית ישירה להימצאותו של העץ ליד אתר מקודש ומפורסם. אלון התבור למשל, הגדל באתר קדוש ליד צומת חנניה, נזכר בכתבי רבי משה באסולה משנת 1523 (כלומר, הוא בן 473 שנה לפחות), אולם אפילו במקרה זה אין אנו בטוחים שהאלון הגדל כיום ליד קבר השיח' באותו אתר הוא בדיוק אותו עץ שראה רבי באסולה. ידוע המנהג לשתול ליד אתר קדוש עץ חדש במקום עץ שמת, בדיוק מאותו המין.
העץ הקדוש והחשוב ביותר בארצנו ובעל המיתוס העתיק ביותר מת בקיץ האחרון. זהו אלון אברהם שבחברון, ובהגדרתו המדעית - אלון מצוי.
על אתר אלוני מימרא שבו נפגש אברהם אבינו עם המלאכים ישנן עדויות רבות, החל מהמאה הראשונה לספירה. העץ והאתר מצויירים במפת מידבא ונוסעים רבים ביקרו בו במשך מאות שנים. עם זאת, לא ברור האם האלון המצוי המקודש הנמצא בחצר המוסקוביה (הכנסייה הרוסית) בחברון הוא האלון המקודש מאז ימי קדם, שכן אתר הכנסייה ממוקם רחוק מאתר אלוני מימרא. רק החל מביקורו של החוקר רובינזון בשנת 1838 מקודש כאלון אברהם דווקא העץ הנמצא בחצר המוסקוביה. לפני כ- 150 שנה צייר צ'ארלס ווילסון (תייר וחוקר בריטי) את העץ ואז היה קוטר צמרתו כ - 33 מטר.
הדרך השנייה: ניתן להעריך בצורה מדוייקת את גיל העצים על ידי ספירת הטבעות השנתיות הנוצרות בתוך הגזע. בעצים צפוניים דוגמת אורן ירושלים, ברוש מצוי ואלון התולע נוצרת כל שנה, בסוף עונת הגידול, טבעת של תאים צפופים הנראים למסתכל כמו מסגרת כהה. אם נספור את מספר הטבעות ממרכז הגזע נוכל למנות די בדיוק את גיל העץ ואכן, כמה חוקרים ישראלים השקיעו עמל רב ומצאו כי בחבל הים תיכוני גיל העצים הזקנים ביותר שניתן לספור בהם טבעות מגיע לכדי 200 - 400 שנה.
ברוב העצים הזקנים יש גזע חלול ולכן אי אפשר לספור במדויק את מספר הטבעות. החוקרים מחשבים את עובי הטבעת הממוצעת בחלקי הגזע הקיים ומתוך ידיעת קוטר הגזע כולל החלק החלול הם מעריכים את גיל העץ. כך מצא פרופסור יהודה פליקס כי הגיל המירבי של זקני העצים בגולן הוא בין 130 ל - 500 שנה. זקן האורנים בישראל הוא אורן ירושלים בחצר מוזאון רוקפלר שגילו מוערך ב - 255 שנה (כלומר העץ ניטע ב - 1741).
ומה לגבי גיל הזיתים העתיקים? עץ הזית, כמו גם השקמה, החרוב והאלון המצוי, אינם עושים טבעות שנתיות מדורגות. ואיך נוכל אם כן להעריך את גילם? דרך עקיפה (אך טובה לאין שיעור מ"סיפורי בדים") היא למדוד את קוטר העץ או את היקפו ולחשב את הרדיוס שלו. במחקרים שנערכו בישראל נמצא כי עובי הטבעות הממוצע בעצים הגדלים במדרונות הוא בין 1.1 מ"מ בבית גידול יובשני ל - 4 מ"מ בבית גידול לח. בשנים שחונות ובמעונות יובשניים עובי הטבעות קטן ולהיפך. באיזורים שכמות הגשם בהם 400-600 מ"מ בשנה, נוכל להניח עובי טבעת של כ- 1.5 מ"מ אם נחלק את רדיוס העץ הנמדד לעובי הטבעות נקבל הערכה של גיל העץ.
יש להיזהר לא לעשות אומדן זה בעצים הגדלים ליד מים. לדוגמא, מצאו כי גיל אלוני התבור הענקיים של חורשת טל הגדלים שם בסמוך לפלגי החצבני הוא כ - 180 שנה בלבד. כיוון שהעצים גדלו ליד פלג של נחל הדן הם מצאו טבעות עבות מאוד ולכן קוטר הגזע העבות שלהם איננו מצביע על גיל מופלג.
ייתכן שבארצנו יש עצים בני אלף שנה ויותר, אך המחקר המדעי מצא עד כה בחבל הים תיכוני רק עצים בני 200-400 שנה. סיכום זה לא כולל את העצים במדבר, שגילם מגיע ל - 800-900 שנה. העצים הזקנים ביותר בעולם נמצאו דווקא בספר המדבר ובהרים מדבריים. בבית גידול זה התחרות חלשה יותר ובתנאי היובש אין מרכז הגזע נרקב. ואכן, העצים העתיקים בעולם נמצאו בהרים הלבנים אשר בשולי מדבר צפון אפריקה (בני 5000 שנה כמעט, ועדיין בחיים) ואילו העצים הזקנים ביותר באזורנו נמצאו בהר הנגב ובאזורי צפון סיני. פרופסור יואב וייזל מצא בג'בל הלל ערער אדום בן 891 שנה ופרופסור אבינועם דנין ספר באלה האטלנטית בהר הנגב יותר מ - 800 טבעות שנתיות.
האם העצים הקדושים הם שרידי יער העבר?
מציאותם של עצים קדושים שגובהם בין 8 ל - 13 מטר וחורשות קדושות רבות ברחבי הארץ מעלה את הסברה שאלו הם שרידי יערות ששלטו לפנים בחבל הים תיכוני בארץ ישראל. לפי סברה זו, החורש הטבעי המצוי כיום ברחבי הארץ הוא תוצאה של כריתה, רעייה ודיכוי ארוך שנים בידי האדם וצאנו. אם נמנע את הדיכוי וההפרעה, תחזור חברת החורש של האלון המצוי ותגדל לחברת יער כדוגמת שרידי החורשות באתרים המקודשים.
ואכן ישנן עדויות ספרותיות רבות לדיכוי וחורבן יערות ארצנו. כבר בתנ"ך (לפני כ - 3000 שנה) ישנם פסוקים מפורשים המצביעים על התפוצה הנרחבת של היערות והמודדים את כריתת החורש "עלה לך היערה ובראת לך שם" (יהושע י"ז 15). הארכיאולוג יוחנן אהרוני הראה במחקר יסודי כי הגליל העליון יושב בצפיפות רק החל מהתקופה הישראלית וקשר זאת ל"הכרזת העצים" ביהושע לעלות ולכרות את החורש. וכך מסכם אהרוני את מחקרו: מרכזי הישוב הישראלי הקדום צמחו בתחומי ההר כשנכבשו מידי היערות: בגליל, בהר אפרים, ביהודה ובגלעד. חוקרים רבים קשרו בין חורבן הארץ, גלות ישראל, ההתנחלות הערבית וחורבן יערות ישראל. בספרו "מלחמת המזרע והישימון" מייחד א"א ריפנברג פרק שלם לתיאור "חורבן הצמחייה" בארץ ישראל והסיבות שגרמו לכך - כריתה, התקנת פחם, שריפת סיד ובראש ובראשונה הרעייה. במאות הראשונות לספירה תיקנו היהודים תקנות מיוחדות נגד גידול עיזים ורבי עקיבא אמר למשל "מי שמגדילין בהמה דקה (עיזים) ומגדיעין אילנות טובות... לא יראו סימן ברכה במעשיהם".
לפי הגישה שהצגנו לעיל, החורש בימינו הוא תוצאה של דיכוי היער בידי האדם, אולם ניתן לראות את החורש כמערכת הנתונה בשיווי משקל עם תנאי הסובב הטבעיים. עצי החורש הם נמוכים, כיוון שבארצנו כמות הגשמים מועטה יחסית והקיץ יבש מאוד. על פי גישה זו, את החורש שלנו מאפיינת צמחייה של אקלים ים תיכוני, שיחים רב גזעיים בגובה של 4-6 מטר (שמידע 1980). מעקב מפורט וארוך אחר על קצב הצמיחה של החורש שערכנו בחלקות ניסוי בהרי יהודה הראה כי ב - 15 השנה האחרונות חלקות חורש שלא סבלו מכריתה או רעייה לא צמחו כלל לגובה. כלומר, הצומח הטבעי של החבלים ההרריים והטרשיים בישראל הוא חורש של אלון מצוי בגובה 4-6 מטר ולא הפרעת האדם היא שגרמה לכך.
איזו משתי הגישות נכונה יותר? האם העצים הקדושים הם עדות ושריד ליער אלון מצוי שכיסה לפנים את הגליל שומרון ויהודה? לדעתנו לא ולא. ברוב המעונות בחבל ההררי של ארצנו היה מאז ומעולם חורש רב גזעי נמוך. חורש זה גדל גם באזורי אקלים ים תיכוניים נוספים בעולם (דוגמת צ'ילה או קליפורניה) אשר לא היו בהם רעייה וכריתה כלל עד מאתיים השנה האחרונות, ואף על פי כן יש בהם חורש ולא יער. משמע כי בראש ובראשונה החורש ירוק העד שלנו מותאם לאקלים הים תיכוני היובשני ובאופן משני הצורה הנמוכה והשיחנית מותאמת גם לכריתה ורעייה, שכן לאחר ההפרעה מתחדשים עצי החורש במהירות ומגיעים לפריחה ופרייה בגובה עץ נמוך ובמספר שנים מועט (2 עד 4) לאחר הכריתה (שמידע 1987).